סופסוף אני מרגישה חופשיה. אין קירות שסוגרים אותי באחוזה או גדר אבן גבוהה שכולאת אותי בחצר. אני חופשיה.
אני מסתתרת ביער, בתוך גזע חלול. אור היום מונע ממני להמשיך לברוח, רחוק יותר ויותר מהאחוזה, אני תקועה פה בנתיים. אני לא מתלוננת. כל מקום עדיף מהאחוזה הנוראית בה גדלתי כל חיי. האחוזה הגדולה נמצאת על האי. היא אחת מחמשת האחוזות הגדולות. היא לא הגדולה ביותר, אך גם לא קטנה ביותר. היא מלאה בחדרים ...גדולים, טרקלין אורחים גדול בו מתקיימות הארוחות החשובות ונשפים, מטבח שתופס קומה שלמה, חדר השינה של מנהלת האחוזה ובעלה השלישי. החדר שלי נמצא בקומה העליונה,בקצה המסדרון. אף פעם לא אהבתי את המקום הזה. היו בו יותר משרתים מאנשים שהתגוררו בו וידעתי רק את שמותיהם של שלושה; רוזה, מרי ו-וויל. הם היו האנשים היחידים שהתראתי איתם. רוזה הייתה המטפלת שלי, מנהלת האחוזה החליטה למרות שאני בת חמש-עשרה (כמעט) אני חייבת מטפלת צמודה. מרי הייתה בתה של רוזה היא הייתה בערך בגילי אולי קצת יותר מבוגרת, רוזה הביאה אותה איתה לפעמים כדי שאני לא אשתעמם וארגיש בודדה. אני שמחה שהיא חשבה ככה, הייתי יוצאת מדעתי לו הייתי לבד כל כך הרבה זמן. וויל היה המשרת שלי, הוא היה כבן עשרים, התפקיד שלו היה להביא לי אוכל שלוש פעמים ביום ולעשות כל מה שאני מבקשת ממנו, הוא אהב לעצבן אותי מאז שנהיה המשרת הפרטי שלי והיה שואל אותי כל דקה אם אני צריכה משהו. את שמה של מנהלת האחוזה אני לא יודעת.
אבל כל זה מאחורי עכשיו. אני חופשיה. וכשיחשיך אני אמשיך לברוח, לרוץ רחוק ככל שאני יכולה, לקצה השני של האי. אולי אמצע אותו שוב, אולי הוא סופסוף ייתן לי תשובה
;){kind=link}